פילנתרופיה של נוער יהודי - לא לעשירים בלבד

מאת לום פרידמן

מנהל חינוכי, בית הכנסת "עמנו-אל" סן פרנסיסקו

 

כשאני פוגש הורים של בני נוער שמשתתפים בתכניות עליהן אני אחראי, לרוב אני שואל אותם לגבי הוריהם שלהם עצמם, לדוגמה "אילו מסרים למדתם או קיבלתם מהם בנוגע לכסף, בין אם באופן ישיר או עקיף?". ההורים שלי לימדו אותי לחסוך כסף ולשמור על מסגרת תקציבית כבר מגיל צעיר. כשהתבגרתי הם לימדו אותי על אשראי וריבית. גם למדתי שלשאול שאלות על כסף או לדבר על הכסף שיש לך זה לא מנומס. כסף הוא דבר חשוב, עוצמתי ובעיקר עניין פרטי. זו גם כנראה הסיבה שמעולם לא ידעתי שההורים שלי תרמו כסף לצדקה, למרות שידעתי הכל על ההתנדבות והפעילות הקהילתית שלהם. רק לאחרונה, כחלק מהתפקיד שלי כמנהל תכנית הפילנתרופיה של נוער יהודי בפדרציית סן פרנסיסקו, הצלחנו לדבר בפתיחות על הכסף שהם תרמו במהלך השנים לקהילה היהודית ומחוצה לה. למה הם הרגישו בנוח כל השנים לדבר איתי על הזמן והכישרון שהם תרמו, אבל לא על תרומה כספית?

מתן צדקה היא אחת המצוות הנעלות ביותר במסורת היהודית. התלמוד הירושלמי מלמד אותנו "צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה" (מסכת פאה א', א'), התלמוד הבבלי מוסיף כי "גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות" (מסכת סוכה מ"ט, ב') וגם חז"ל עוד הרבו חכמה ודעת על דרכים מיטביות למתן צדקה במיוחד בהקשר הקהילתי.

אך בימינו, מרבית הילדים והנוער לא מקבלים שום הדרכה או הסבר על צדקה מלבד לשים כמה מטבעות בקופה, במקרה הטוב, אך הם קולטים ומפנימים מסרים לגבי כסף ונתינה יותר ממה שאנחנו המבוגרים אפילו מבינים. ילד בכיתה ג' שלא התפתח אצלו המנהג לתרום כסף לצדקה, לאדם נזקק או לארגונים שפועלים למען צדק חברתי, כיוון שאין לו כסף משל עצמו, קרוב לוודאי יתנהל ויחזיק באותה תפיסה גם כשיהיה סטודנט באוניברסיטה ולשארית חייו הבוגרים. ילדים לומדים להאמין שפילנתרופיה היא לעשירים בלבד במקום שילמדו שמדובר במצווה המחייבת את כולנו, מצווה שגם הנתרם וגם התורם יוצאים נשכרים ממנה, ולמעשה הקהילה בכללותה. התפיסה הזו מסוכנת לא רק בגלל היחס הלא-בריא שהיא משקפת ביחס לכסף, אלא גם כי היא משפיעה באופן ממשי על דפוסי הנתינה של ימינו. רוב הפילנתרופים הגדולים כיום הם אנשים מבוגרים בשנות ה-80 לחייהם. הנתינה הופכת מרוכזת יותר ויותר אצל מספר מועט של תורמים גדולים, באופן שיוצר מאזן לא בריא בנוגע להשפעה שיש בידיהם אל מול הקהילות שלהם. העולם בכלל והקהילות היהודיות בפרט, זקוקות לדור חדש של פילנתרופים, שיורכב מאנשים צעירים רבים בעלי רקע מגוון המונעים מערכים ומחויבים לנתינה ולמעורבות עקבית.

בני נוער חשופים על בסיס יומיומי דרך האינטרנט והטלוויזיה, לאינספור מחדלים חברתיים ומקרי חוסר צדק, קטנים כגדולים, רחוקים כקרובים. הרב יונתן זקס כותב בספרו "לכבוד השוני - כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות?" על המתח הקיומי בין המודעות הגוברת והעולה לאותם מחדלים, לבין היכולת המוגבלת שלנו לפעול: "החמלה האנושית לקורבנות עוני, מלחמה ובצורת היא מעבר ליכולתנו לפעול לגביה. המוסר שלנו מופעל ומדוכא באותו הזמן." דבר שנכון פי כמה וכמה עבור בני נוער, אשר אין באפשרותם לנסוע מסביב לעולם באופן עצמאי, לא רכשו עדיין מיומנויות מקצועיות שעשויות לעזור במקרים הללו, לא באמת שולטים על לוח הזמנים שלהם ויכולת ההתניידות שלהם מוגבלת למדי. במובן הזה, צדקה נותנת מענה לתחושת חוסר האונים והניתוק.

במושגים של שינוי חברתי עמוק וארוך טווח, תמיכה במימון של עובדת סוציאלית במשרה מלאה במקלט למחוסרי דיור תהיה השפעה רבה יותר על חיים של אנשים מאשר התנדבות חד-פעמית של הגשת ארוחות לערב אחד או אפילו למשך סופשבוע שלם. תרומת כסף לסיוע לקורבנות מלחמת האזרחים בסוריה ככל הנראה תסייע יותר מאשר לעלות על מטוס ולהגיע לשבוע התנדבות בשטח, על אחת כמה וכמה אם אין לך כישורים נדרשים ושליטה בשפה המקומית. אני מביא את הדוגמאות האלה לא כדי להפחית מערכו של סיוע ישיר. למעשה, היהדות לא מותירה לנו בחירה בין צדקה וגמילות חסדים, להפך - עלינו לעשות את שניהם, שכן לכל אחד מהם ערך בפני עצמו. אולם עבור בני נוער שאין להם הרבה זמן להשקיע או כישורים מקצועיים לתרום, מתן צדקה מאפשר לקחת יוזמה פעילה בה הם מחפשים את הבעיות שזקוקות למענה, מקבלים החלטות מבוססות על ערכים שרלוונטיים מבחינתם ויוצרים השפעה ממשית.

בתכניות המיועדות לפילנתרופים צעירים אנחנו מלמדים מיומנויות של גיוס כספים ובקשת מענקים כאחד. מסתבר שכשבני נוער חוקרים סוגיה שחשובה להם, משתפים אנשים מהחיים שלהם ותוך כדי כך מתגברים על מסרים סמויים של "לא לדבר על כסף", הם מסוגלים לגייס סכומי כסף משמעותיים ואפילו עשרות אלפי דולרים. הם תורמים מכספם האישי בתחילת התהליך ומראים בזאת את המחויבות האישית שלהם למטרה. כך, מתן צדקה הופך לדבר אישי וקהילתי בו זמנית ומספק להם הזדמנות לזהות את הנושאים שבוערים בהם, למצוא את הקול האישי שלהם ולהפוך למנהיגים בקהילה.

הואיל ואנשים מבוגרים הולכים לעולמם ומספרם של הפילנתרופים הפעילים הולך ויורד, העולם צריך שהנוער שלנו יהיה מעורב במתן צדקה. התורה והתלמוד מכירים בכך, אך הם גם מכירים בטבע האדם שלעתים מונע מאיתנו למלא אחר מצווה זו. הרמב"ם מציע לא לתת יותר מ20% מהממון שלנו לצדקה, אך לא פחות מ-10%. למעשה אפילו מי שמקבל צדקה, מומלץ שייתן בעצמו צדקה של לפחות כחצי שקל ("אפילו עני המתפרנס מן הצדקה -- חייב… ונותן מחצית השקל כסף", הלכות שקלים, פרק א'). זה מרתק בעיניי שמתוך דאגה שאנשים יתנו יותר מדי מכספם לצדקה נקבע לה רף עליון! ויתרה מזאת, שגם אדם נזקק מחויב בעצמו לתרום לזולת. מדוע? כפי שאני מבין זאת, הרב מזהה את התשוקה בלבם של בני האדם לתת, לעזור וליצור עולם צודק. אבל עם הכסף צצות שאלות ותהיות קטנות שעוצרות אותנו: האם אני נותנת לגורם הנכון? האם אני יכול להרשות לעצמי את התרומה הזו? האם התרומה הזאת באמת משנה משהו? הרמב"ם אומר לנו פשוט להתחיל! הוא מגדיר טווח עם רף עליון ותחתון וגם לעני ביותר הוא לא מוותר. פשוט תתחילו!

צדקה זה שריר, כמו הלב. כדי שהשריר הזה יתחזק חייבים להפעיל אותו, ואם מפעילים אותו לשנה אחת זה לא אומר שהוא יישאר חזק לעולם ועד. צדקה היא דרך חיים. בדיוק כפי שלא נרצה למנוע מילדינו את האפשרות לחזק כל שריר אחר בעודם צעירים. וכמו כל מיומנות אחרת, הם צריכים מודלים לחיקוי והזדמנויות להפעיל את השריר הזה עוד בצעירותם, גם אם יש להם מעט מאוד כסף לתרום, גם אם הם לא בטוחים כמה השפעה תהיה לנתינה שלהם וגם אם הם לא עשו זאת מעולם לפני כן. זה אינטרס שלנו שהם יתנו צדקה, זה אינטרס של הקהילה היהודית ושל העולם בכללותו. וזה גם אינטרס שלהם.