Expanding Radical Listening in the Philanthropic Sector

Rachel Gerber & Alon Shachar

What does it mean to practice radical listening? Moreover, what does it mean to practice radical listening with donors? When Kathy LeMay, a longtime fundraiser, advises fundraisers on what practices and activities they should invest most of their time on, she says “60 percent of your time should be spent in relationship with donors and investors,” either actually communicating with them face-to-face or by creating content to communicate with them, like background research on topics or organisations they are interested in. The core of her approach is to spend a significant amount of time “with the very people who equip your mission and make it possible." Radical listening is the act of intentionally stewarding the relationship with donors by helping them to fulfill their personal mission through the organization’s work and cultivating a communicative and trusting relationship with them.


Relationships are useful and beneficial for all players in the philanthropic world. An organization should have a relationship with its donors, board members should have a committed relationship with the organization’s staff, and the staff members with their beneficiaries. The practice of radical listening can, and should, be applied across the board in the philanthropic sector, enabling donors and organizations to fulfill their missions and meet the needs of their beneficiaries. When beneficiaries are truly heard by staff, and staff are able to adapt their programs, accordingly, because they too are truly heard by their management, and, likewise, the donors are able to fully understand the needs on the ground and how these activities fulfill their own missions, lives can truly be positively changed.

Taking the perspective of LeMay, where nonprofits and organizations should be radical listeners to help donors understand and achieve their missions, one step further, we are suggesting that donors should also be radical listeners. Donors should listen to beneficiaries and professionals so they can be truly educated on the needs in the field, learn to donate responsibly, and most importantly, donate with the needs of the target population in mind rather than simply creating a pet project. If all donors, large and smaller, practiced radical listening it would avoid organizational “mission creep.” This “mission creep” causes organizations to reinvent the wheel, and sometimes their mission, each year, to meet donor’s interests, rather than focusing on the needs of the organization’s target market.


Relationships are key between donors and organizations; however, both sides need to practice radical listening in order to cultivate a fruitful relationship that will create impact. Understanding the need, the proposed solution by the organization, and understand best practices in the field will create the most lastly impact for the recipients of the organization’s services.


One of the most critical questions donors and organizations address year-round is the meaning of impact. How do players in the philanthropic world know they are making an impact, as well as quantitate the amount of impact?  Usually this is done by number of people served, or how many jobs created, or a plethora of other measures. But one thing that is rarely measured, with regards to impact, is operational cost. Organizations must be able to functionally operate internally in order to produce programs, initiatives, and change externally. One thing we recommend donors radically listen to is the need to support organization’s internal operations so they can externally impact successfully. What’s sexy is not always what is needed; organizations just need support paying the rent or keeping the lights on. Organizations need sustainable, loyal, long-term donors, at all giving levels, whom they can count on. Especially those who won’t lose interest when the next shiny cause pops up; one that can be a partner in creating a lasting change.

An invitation to the big kids’ table . . . When should organizations start including millennials on their Board of Directors?


Stewarding, vetting, and onboarding members of a nonprofit organization’s Board of Directors (BoD) is an art. Getting the right people into the room, at the right time in the organization’s trajectory as well as at right time in a person’s personal and professional life can be “game changing” for an organization.

Many of the BoDs of legacy organizations, as well as some of the more innovative engagement organizations, fall into the same model when attempting to engage young leaders at higher levels of leadership. They have one representative sit on “the big board” as the voice of the generation. For example, the Chair of a Young Leadership Division will be the only person on the “big board” under 45.

But is one millennial voice enough? Does one voice per board really represent “the largest segment of the U.S. labor market, [34%][1]?”  

Think back to Thanksgiving. The turkey, the stuffing, the football, the time spent with family, the time spent with friends complaining about the time spent with family. . .   The table at a Thanksgiving meal could be viewed as a microcosm of nonprofit organizations and their respective board member make-up: multi-generational, diverse interests and passions, varying levels of comfort with technology and social media, and conflicting opinions when it comes to politics, social justice, and changing the world. In the dining room, most of the time, has two tables: the adult table and the kid’s table. And it’s an exciting time in a person’s life when they realize they’ve officially been transferred from the kid’s table to the “adult table.”  But why be separate? Doesn’t the most learning and change happen when people with differing ideas come together to converse, argue, grapple and compromise?

What if we all sat at one big table? What if we didn’t limit the “kid” voice to one or two but actually had real representative demographic percentage on the board; especially when one of the biggest issues to tackle is engagement of “next gen.” Of course, the voice of seasoned lay leaders and board members is valuable beyond belief; they have the long-term experience, the institutional knowledge, the deep-seeded personal and professional connections, and the hindsight, etc. That doesn’t mean that the Next Gen voice should be minimized.

It has been found that: “boards with larger portions of members younger than . . .  40 were more likely to enjoy board member involvement, particularly in fundraising where . . . [they] were more likely to ask others for donations, have clear fundraising expectations, and provide more potential contacts[2].” If given the opportunity, the Next Gen will come. And they will bring the fun and the funds.

How can the next generation of leaders, those who are “catalyzing progress in nearly every industry – technology, the arts, science, and business,[3]” be groomed for the line of Board Chair succession if we don’t listen to their voices until they’ve aged out of the demographic that needs engaging most?  

Here’s a challenge for the Philanthropic market - encourage existing Board Members to invite Next Gen-ers to the “adult table.” Learn with them, innovate with them, and make an impact with them.

Here’s a challenge for the Next Gen Philanthropists who feel perpetually shunned to the “kid’s table”- position yourselves for the responsibilities of stewarding and governing nonprofit organizations. Own what you don’t know, and then look for the tools, skills, and knowledge to find it. Seek out mentors and trainings, like those provided by the Board Member Institute for Jewish Nonprofits.  And be patient, culture change takes time, but nonprofits are moving in the right direction.

One big table with seasoned lay leaders and the next generation of lay leaders, sitting together, will position Board of Directors to be more effective fundraisers, governors, and advocates of their nonprofit organizations. A generationally diverse Board of Directors enables organizations to create meaningful impact and systemic change within their community.

[1] Rueven, S., & Rhodes, S. (2018, October 09). Home. Retrieved from https://ejewishphilanthropy.com/five-ways-to-engage-young-philanthropists-in-jewish-leadership/

[2] Segdin, A. (2018, February 20). Nonprofit Boards Don't Resemble Rest of America. Retrieved from http://www.thenonprofittimes.com/news-articles/nonprofit-boards-dont-resemble-rest-america/

[3] Rueven, S., & Rhodes, S. (2018, October 09). Home. Retrieved from https://ejewishphilanthropy.com/five-ways-to-engage-young-philanthropists-in-jewish-leadership/

It Stays in the Family: On Family Foundations and Strategy

Einat Dvir, VP Strategic Development & Partnerships


There are a plethora of philanthropic tools and vehicles one can use to impact society. Out of the myriad of options, family foundations are the vehicles that offer more than just social change and impact. They entail learning and partnership through legacy establishment, though they are not free of difficulty in operation and sustainability. These difficulties often include discussions on heritage and differences in worldviews and personal philosophies.

Yet when functioning constructively and openly, a family can overcome these challenges to achieve desired philanthropic effects. As professionals which are leading processes of strategic planning for family foundations, we witness the great opportunities that accompany these processes; enhancement of relationships within and between generations, teaching children about charity and generosity and finding common ground.

While there are over 40,000 family foundations in the United States, making grants totaling more than $21.3 billion a year (according to the Foundation Center in Washington DC), there is no clear legal definition of a family foundation. Most research institutions focused on philanthropy state that family foundations are entities in which funds are derived from members of a single family and that family members serve as trustees or directors of the foundation.


When we work with families to establish or redefine their family foundations, we aim at constructing a strategic and deep process which serves the family’s desires and needs. We have built a certain methodology which consists of family workshops, one-on-one conversations, weekend retreats, etc. Though each process is unique some notable aspects can be mentioned:

  1. Understanding motivations and values - Motivations and values are the prime influences on a person's behavior, and inform decision-making processes. They frequently derive from one’s past, in the form of upbringing and adolescent environment.

  2. Defining vision and mission - A mission is different from a vision in that the former is the cause and the latter is the effect; a mission is something to be accomplished whereas a vision is something to be pursued for that accomplishment.

  3. Identifying target audiences - After understanding why (motivations and values) and what (vision and mission) a family wishes want to achieve; the next step is defining who - to which segments of the population will be affected by the philanthropic efforts.

  4. Researching the market - Getting to know the environment in which the foundation will be operating; asking questions such as; who are the major actors in the field (NGOs and other donors)? What kind of solutions are offered and what are their rates of success? How can existing models be improved?

  5. Designing an annual and long-term plan - Once we identified the philanthropic strategy, we are setting goals and objectives which correlate to the mission and vision, and build a timeline for completing tasks.

  6. Measuring and Evaluating – Monitoring operations will enable future improvement through feedback mechanisms to determine whether a desirable level of impact is reached.


Establishing or redesigning family foundations is a sensitive and complex process. Such a process includes examining family dynamics, discussing personal opinions, and exposing differences in beliefs. However, philanthropy has a unique ability to generate insightful conversations about inter-generational shifts of resources and authority, through positive tools of social good and shared values. The importance of a strategic process in forming a family foundation is in the coherent and comprehensive approach which allows important discussions to take place with the needed mitigation and assistance. 

שיחה עם מיה לפיד עדות, מנהלת יוזמת "יכולים נותנים"

מאת אילאיל קומיי-דרור

רגע לפני סיום השנה העברית, שוחחנו עם מיה לפיד עדות, מנהלת יוזמת "יכולים נותנים" על משקיעים חברתיים בישראל ועל היוזמה אותה היא מנהלת.


יכולים נותנים

קבוצת "יכולים נותנים - היוזמה לקידום הנתינה הפרטית בישראל" הנה קבוצה של משקיעים ומשקיעות חברתיים הפועלים יחד במטרה להגדיל את מספר בעלי היכולת המשקיעים במגזר החברתי בישראל באופן משמעותי ובר קיימא. הפעילות כוללת מפגשי חשיפה, סדנאות, מעגלי השקעה חברתית, חיבורים וחשיבה משותפת עם משקיעים חברתיים, ומתבססת על עקרונות של דוגמה אישית כהנעה לפעולה, חשיפת הערך החברתי והאישי הטמון בהשקעה וכן מתן כלים מעשיים להתנסות בהשקעה חברתית.


פוטנציאל התרומה בישראל

כדי להבין כמה כסף פרטי קיים במגזר החברתי ומה המקורות הפילנתרופיים מישראל ומחו"ל, "יכולים נותנים" יזמו סקרים המספקים תמונת מצב מקיפה יותר מאי פעם בדבר סדרי הגודל של הנתינה בישראל ומאפייניה, ובכלל זה מה חושב הציבור על פילנתרופיה בישראל. לדבריה של לפיד עדות, איסוף הידע עוזר לקדם מודעות ושיח ומחדד את הצורך בהצמחת פילנתרופיה של בעלי יכולת בישראל אל מול החסמים הקיימים בנתינה בארץ.

חשוב לדעת, כי מהסקרים עלה כי השיקול של זיכוי המס אינו שחקן מרכזי בהחלטה של הישראלים לתרום, אלא עצם קיום הזיכוי מאפשר לתורמים לתת יותר. בנוסף, המשקיעים החברתיים הישראלים אוהבים להיות מעורבים, הופכים להיות מומחי תוכן בארגונים בהם הם משקיעים וחיים את העולם המקצועי של הארגון החברתי שהם הקימו או מובילים. זהו רול מודל ממלא בהשראה אך גם יכול להלחיץ את משקיעים הנמצאים בתחילת דרכם.

עוד עניין, הוא שההוקרה וההכרה הציבורית פחות חשובה לתורמים הישראלים וזאת מכמה סיבות. אחת מהן היא החשש להיות מוצפים בבקשות לתרומה. סיבה נוספת היא התפיסה של תורמים כי בישראל קיימת שנאת עשירים, ומכאן שאם ייחשפו כמי שתורמים כספים רבים, שנאה זו עשויה להיות מופנית אליהם.

כשלפיד עדות אומרת "בעלי יכולת" היא מתכוונת לאנשים שמודל הנתינה שלהם יכול לכלול את ארבעת ה-T’s: קשרים (Ties), כישורים (Talents), זמן (Time), וכסף (Treasure) והם יכולים להשקיע את המשאבים הללו בשינוי חברתי. כלומר, לנצל את רשת הקשרים שלהם, לתת מכישוריהם המקצועיים, לתרום מזמנם וכן לתרום כסף מהונם הפרטי למען נושא חברתי שחשוב להם.


מה מאפיין את התורמים בישראל?

לפי הערכות, ישנם בישראל כ-10,000 משקי בית עם הון פנוי של לפחות 5 מיליון ש"ח, אולם רק כ-1,000 מהם תורמים סכומים הגבוהים מ-25 אלף ש"ח בשנה.

לדבריה של לפיד עדות אלו הן חדשות טובות. למרות שהמספר נראה נמוך, הוא מעיד על מגמת צמיחה בנתינה הישראלית. לפי הסקר האחרון שקיימו, הציבור בישראל תורם יותר. סך התרומות ממשקי בית גדל בשיעור צמיחה כולל של 15%, מחצית מהגידול במשקי בית הגיעה מעליה בתרומות גדולות מעל 100 אלף ש"ח. יחד עם זאת, הנתינה עודנה נתינה אקראית, מזדמנת ומגיבה. מדובר בדרך כלל על סכומים קטנים שמצטברים לכ-3 מיליארד ש"ח בשנה. דוגמה בולטת לכך היא קמפיינים של מימון המונים, שיש להם תוצאות מאוד טובות בארץ. רק כמיליארד ש"ח נוסף בשנה מגיע מתרומות הגבוהות מ-100 אלף ש"ח.

בעלי היכולת יכולים לתת אחרת. לעבור מתרומה להשקעה חברתית. הכסף הפרטי במגזר החברתי בישראל מאפשר לקחת סיכונים, להשקיע במחקר ופיתוח, לערוך פיילוטים ולבצע הערכה ומדידה. היוזמה של "יכולים נותנים" מעודדת בעלי יכולת לבחון איפה הערך המוסף של הנתינה שלהם, לחשוב במה רוצים להיות מעורבים בנתינה ובאופן כללי להתייחס לנתינה כאל השקעה שמחפשת תשואה חברתית. בעלי יכולת יכולים לשנות את כללי המשחק ולבחור איפה הם רוצים להיות מעורבים, לתרגם את היכולות היזמיות והעסקיות שלהם ולתת להם ערך במגזר החברתי. הם יכולים לסייע לפיתוח תשתיות והשקעה בחדשנות חברתית.

לפי סקר שנקרא "פילנתרופיה של ישראלים (2012-2015)", כספים שנתרמו על ידי ישראלים מהווים 35% מסך התרומות בישראל. סך הפילנתרופיה לנפש בישראל ($179) כמו גם אחוז הפילנתרופיה מהתל"ג (0.52%) דומים לאלה באירופה, אך נמוכים באופן מובהק מבריטניה וארה"ב. לעומת זאת, שיעור התרומות של משקי הבית בארה"ב מתוך ההכנסה הפנויה גדול פי 2 בהשוואה למשקי הבית בישראל, העומד על אחוז אחד בלבד.


מה המוטיבציה של בעלי יכולת לתת?

"בעלי יכולת מונעים בעיקר ממוטיבציות אישיות של נתינה - חיפוש משמעות, תחושת אחריות לקהילה, מסורת ואפילו הרצון להרגיש טוב. בעלי יכולת ישראליים לא תורמים מתוך רצון לקדם קשרים עסקיים. משקיעים חברתיים רוצים להיות מעורבים בנתינה שלהם. הם מביאים תובנות וידע מהעולם העסקי והם פועלים לנהל את ההשקעות בעולם החברתי כמו שהם מנהלים השקעות בעולם העסקי. זו אותה השפה. לא כצדקה, אלא כתיקון עולם ושינוי חברתי. חשוב להם להיות בקשר רצוף עם הארגונים אליהם הם תורמים ולא רק כשאין כסף או בנקודות משבר."

בישראל תרבות פילנתרופית היא לא טבע שני, אין גם ציפייה מבעלי יכולת להפוך למשקיעים חברתיים. בארה"ב ברור לבעלי יכולת שהם יעסקו בפילנתרופיה והשאלה היא רק לאן לתת. בארץ זה לא מספיק מוטבע. בעוד שבארה"ב המוטיבציות המובילות הן חיצוניות של סטטוס וציפייה חברתית. בישראל כמעט ולא קיימת הציפייה שההצלחה העסקית והכלכלית תתורגם גם לנתינה של השקעה חברתית.

יכולים נותנים מבקשת להיות פלטפורמה מאפשרת, לזרוע את הזרעים ולאפשר את התנאים לבעלי יכולת להתחיל להשקיע. להעלות את המודעות לנתינה כדי שזו תהיה חלק מההצלחה הכלכלית של בעלי היכולת.


מה עמדת הציבור כלפי פילנתרופיה?

"לפי הסקר, רק 4.5% מתוך הכנסות מלכ"רים בין השנים 2012-2015 הגיעו מפילנתרופיה של ישראלים (תרומות כספיות ממשקי בית, חברות ועיזבונות ישראליים). סקר נוסף שערכנו, "יכולים נותנים: עמדות הציבור כלפי פילנתרופיה (2017)" – מראה כי הציבור הישראלי מגדיר פילנתרופיה בהתאם לתפיסה הרווחת: אדם פרטי התורם כסף בהיקף ניכר.

מהסקר עולה שהציבור הישראלי מכיר באופן שטחי בלבד את מפת הפילנתרופיה בישראל – 58% מהציבור הנסקר לא מכירים אף שם של פילנתרופ/ית ישראלי/ת. זה נתון מעניין, כיוון ש-67% מהציבור סבורים שדעתם על בעלי יכולת בישראל תשתפר במידה וישמעו שהם עוסקים בפילנתרופיה, כלומר עצם החשיפה לפרטים אודות הפילנתרופ משפיעה באופן חיובי על כיצד הוא נתפס."


פילנתרופיה של נוער יהודי - לא לעשירים בלבד

מאת לום פרידמן

מנהל חינוכי, בית הכנסת "עמנו-אל" סן פרנסיסקו


כשאני פוגש הורים של בני נוער שמשתתפים בתכניות עליהן אני אחראי, לרוב אני שואל אותם לגבי הוריהם שלהם עצמם, לדוגמה "אילו מסרים למדתם או קיבלתם מהם בנוגע לכסף, בין אם באופן ישיר או עקיף?". ההורים שלי לימדו אותי לחסוך כסף ולשמור על מסגרת תקציבית כבר מגיל צעיר. כשהתבגרתי הם לימדו אותי על אשראי וריבית. גם למדתי שלשאול שאלות על כסף או לדבר על הכסף שיש לך זה לא מנומס. כסף הוא דבר חשוב, עוצמתי ובעיקר עניין פרטי. זו גם כנראה הסיבה שמעולם לא ידעתי שההורים שלי תרמו כסף לצדקה, למרות שידעתי הכל על ההתנדבות והפעילות הקהילתית שלהם. רק לאחרונה, כחלק מהתפקיד שלי כמנהל תכנית הפילנתרופיה של נוער יהודי בפדרציית סן פרנסיסקו, הצלחנו לדבר בפתיחות על הכסף שהם תרמו במהלך השנים לקהילה היהודית ומחוצה לה. למה הם הרגישו בנוח כל השנים לדבר איתי על הזמן והכישרון שהם תרמו, אבל לא על תרומה כספית?

מתן צדקה היא אחת המצוות הנעלות ביותר במסורת היהודית. התלמוד הירושלמי מלמד אותנו "צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה" (מסכת פאה א', א'), התלמוד הבבלי מוסיף כי "גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות" (מסכת סוכה מ"ט, ב') וגם חז"ל עוד הרבו חכמה ודעת על דרכים מיטביות למתן צדקה במיוחד בהקשר הקהילתי.

אך בימינו, מרבית הילדים והנוער לא מקבלים שום הדרכה או הסבר על צדקה מלבד לשים כמה מטבעות בקופה, במקרה הטוב, אך הם קולטים ומפנימים מסרים לגבי כסף ונתינה יותר ממה שאנחנו המבוגרים אפילו מבינים. ילד בכיתה ג' שלא התפתח אצלו המנהג לתרום כסף לצדקה, לאדם נזקק או לארגונים שפועלים למען צדק חברתי, כיוון שאין לו כסף משל עצמו, קרוב לוודאי יתנהל ויחזיק באותה תפיסה גם כשיהיה סטודנט באוניברסיטה ולשארית חייו הבוגרים. ילדים לומדים להאמין שפילנתרופיה היא לעשירים בלבד במקום שילמדו שמדובר במצווה המחייבת את כולנו, מצווה שגם הנתרם וגם התורם יוצאים נשכרים ממנה, ולמעשה הקהילה בכללותה. התפיסה הזו מסוכנת לא רק בגלל היחס הלא-בריא שהיא משקפת ביחס לכסף, אלא גם כי היא משפיעה באופן ממשי על דפוסי הנתינה של ימינו. רוב הפילנתרופים הגדולים כיום הם אנשים מבוגרים בשנות ה-80 לחייהם. הנתינה הופכת מרוכזת יותר ויותר אצל מספר מועט של תורמים גדולים, באופן שיוצר מאזן לא בריא בנוגע להשפעה שיש בידיהם אל מול הקהילות שלהם. העולם בכלל והקהילות היהודיות בפרט, זקוקות לדור חדש של פילנתרופים, שיורכב מאנשים צעירים רבים בעלי רקע מגוון המונעים מערכים ומחויבים לנתינה ולמעורבות עקבית.

בני נוער חשופים על בסיס יומיומי דרך האינטרנט והטלוויזיה, לאינספור מחדלים חברתיים ומקרי חוסר צדק, קטנים כגדולים, רחוקים כקרובים. הרב יונתן זקס כותב בספרו "לכבוד השוני - כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות?" על המתח הקיומי בין המודעות הגוברת והעולה לאותם מחדלים, לבין היכולת המוגבלת שלנו לפעול: "החמלה האנושית לקורבנות עוני, מלחמה ובצורת היא מעבר ליכולתנו לפעול לגביה. המוסר שלנו מופעל ומדוכא באותו הזמן." דבר שנכון פי כמה וכמה עבור בני נוער, אשר אין באפשרותם לנסוע מסביב לעולם באופן עצמאי, לא רכשו עדיין מיומנויות מקצועיות שעשויות לעזור במקרים הללו, לא באמת שולטים על לוח הזמנים שלהם ויכולת ההתניידות שלהם מוגבלת למדי. במובן הזה, צדקה נותנת מענה לתחושת חוסר האונים והניתוק.

במושגים של שינוי חברתי עמוק וארוך טווח, תמיכה במימון של עובדת סוציאלית במשרה מלאה במקלט למחוסרי דיור תהיה השפעה רבה יותר על חיים של אנשים מאשר התנדבות חד-פעמית של הגשת ארוחות לערב אחד או אפילו למשך סופשבוע שלם. תרומת כסף לסיוע לקורבנות מלחמת האזרחים בסוריה ככל הנראה תסייע יותר מאשר לעלות על מטוס ולהגיע לשבוע התנדבות בשטח, על אחת כמה וכמה אם אין לך כישורים נדרשים ושליטה בשפה המקומית. אני מביא את הדוגמאות האלה לא כדי להפחית מערכו של סיוע ישיר. למעשה, היהדות לא מותירה לנו בחירה בין צדקה וגמילות חסדים, להפך - עלינו לעשות את שניהם, שכן לכל אחד מהם ערך בפני עצמו. אולם עבור בני נוער שאין להם הרבה זמן להשקיע או כישורים מקצועיים לתרום, מתן צדקה מאפשר לקחת יוזמה פעילה בה הם מחפשים את הבעיות שזקוקות למענה, מקבלים החלטות מבוססות על ערכים שרלוונטיים מבחינתם ויוצרים השפעה ממשית.

בתכניות המיועדות לפילנתרופים צעירים אנחנו מלמדים מיומנויות של גיוס כספים ובקשת מענקים כאחד. מסתבר שכשבני נוער חוקרים סוגיה שחשובה להם, משתפים אנשים מהחיים שלהם ותוך כדי כך מתגברים על מסרים סמויים של "לא לדבר על כסף", הם מסוגלים לגייס סכומי כסף משמעותיים ואפילו עשרות אלפי דולרים. הם תורמים מכספם האישי בתחילת התהליך ומראים בזאת את המחויבות האישית שלהם למטרה. כך, מתן צדקה הופך לדבר אישי וקהילתי בו זמנית ומספק להם הזדמנות לזהות את הנושאים שבוערים בהם, למצוא את הקול האישי שלהם ולהפוך למנהיגים בקהילה.

הואיל ואנשים מבוגרים הולכים לעולמם ומספרם של הפילנתרופים הפעילים הולך ויורד, העולם צריך שהנוער שלנו יהיה מעורב במתן צדקה. התורה והתלמוד מכירים בכך, אך הם גם מכירים בטבע האדם שלעתים מונע מאיתנו למלא אחר מצווה זו. הרמב"ם מציע לא לתת יותר מ20% מהממון שלנו לצדקה, אך לא פחות מ-10%. למעשה אפילו מי שמקבל צדקה, מומלץ שייתן בעצמו צדקה של לפחות כחצי שקל ("אפילו עני המתפרנס מן הצדקה -- חייב… ונותן מחצית השקל כסף", הלכות שקלים, פרק א'). זה מרתק בעיניי שמתוך דאגה שאנשים יתנו יותר מדי מכספם לצדקה נקבע לה רף עליון! ויתרה מזאת, שגם אדם נזקק מחויב בעצמו לתרום לזולת. מדוע? כפי שאני מבין זאת, הרב מזהה את התשוקה בלבם של בני האדם לתת, לעזור וליצור עולם צודק. אבל עם הכסף צצות שאלות ותהיות קטנות שעוצרות אותנו: האם אני נותנת לגורם הנכון? האם אני יכול להרשות לעצמי את התרומה הזו? האם התרומה הזאת באמת משנה משהו? הרמב"ם אומר לנו פשוט להתחיל! הוא מגדיר טווח עם רף עליון ותחתון וגם לעני ביותר הוא לא מוותר. פשוט תתחילו!

צדקה זה שריר, כמו הלב. כדי שהשריר הזה יתחזק חייבים להפעיל אותו, ואם מפעילים אותו לשנה אחת זה לא אומר שהוא יישאר חזק לעולם ועד. צדקה היא דרך חיים. בדיוק כפי שלא נרצה למנוע מילדינו את האפשרות לחזק כל שריר אחר בעודם צעירים. וכמו כל מיומנות אחרת, הם צריכים מודלים לחיקוי והזדמנויות להפעיל את השריר הזה עוד בצעירותם, גם אם יש להם מעט מאוד כסף לתרום, גם אם הם לא בטוחים כמה השפעה תהיה לנתינה שלהם וגם אם הם לא עשו זאת מעולם לפני כן. זה אינטרס שלנו שהם יתנו צדקה, זה אינטרס של הקהילה היהודית ושל העולם בכללותו. וזה גם אינטרס שלהם.